זמן קריאה 2 דקות

מה קורה עם הקירות

כבת לשושלת חרדתית עם תסביך רדיפה קורה מידי פעם שאני מדמיינת מצב שבו אצטרך לעזוב את הבית במהירות ולא לחזור אליו יותר. מה מבין החפצים שמקיפים אותי חשוב לי באמת, מה משפיע עלי ויכאיב לי ממש להיפרד ממנו. האמת היא שלא תמיד המחשבות האלו מחוברות לתחושת אסון שמתקרב. לפעמים הן קשורות סתם לרצון לנקות את המיותר מסביב ולהתמקד בעיקר. בקיצור, בכל פעם שאני עושה לעצמי את הסקירה הזו אני מוצאת שנשארתי עם אותם פריטים-טבעת אחת שהיא טבעת המזל שלי, תמונות המשפחה שאין צורך להרחיב לגבי החשיבות שלהן, ועבודות אמנות שאספתי לאורך השנים. בשבילי הן הלב של הבית, מצב הרוח שלו ושלי, בלעדיהן הוא חסר חיים ועניין.

אני לא מאמינה בלהתאים את האמנות לצבע הספה או הבית וגם לא בלבחור לפי הגודל כדי "לסגור" פינה ריקה. אמנות היא לא פתרון של בעיה צורנית בחלל. אפשר להתייחס לסגנון, אפשר לדבר על תוספת של סיפור וצבע ועל דרך לבטא את עצמך ולהכניס "אישיות" לבית. אבל זה הרבה יותר מזה. אמנות בבית מרחיבה לנו את המציאות. היא יוצרת איזור שהוא מעבר לקונקרטי, מקום של אסוציאציות ודמיון שמחבר את החומרי והצורני לחוויה רוחנית.

וכן, נכון שזו הוצאה כספית משמעותית, אבל בארגון נכון של תקציב וסדרי עדיפויות היא אפשרית. יוצא לי לפעמים להכנס לבתים שבהם בולטת השקעה בכיורים וברזים ממותגים למשל, והקירות ריקים. קשה לי להבין את זה.

יש עבודות שמלוות אותי שנים במעברים בין דירות ותקופות חיים שונות. כמו הצילום של הג'ינג'ית שקיבלתי במתנה כשנולד הבן הראשון שלי לפני 12 שנה. המבט שלה ליווה אותי בחודשי ההנקה הבודדים והארוכים כשאני בוהה בה מהספה. כמה עברנו ביחד. או העבודה של יוסי ברגר עם המשפט: I laughed because i felt happy, עבודה מינימליסטית שבנויה על ניגודים ומערבבת לי את הרגשות כל יום מחדש. כמו בכל הבחירות שאני עושה גם פה אני מאמינה בלמזג את ה"גבוה" וה"נמוך", הזול והיקר, המצחיק והמרגש והמדכדך.

לאחרונה סיימתי תהליך הלבשת בית למשפחה שלאורך כל הדרך הבעל נשאר מחוץ לתמונה. הוא היה מאוד עסוק, סמך על אישתו ופשוט לא היה בעניין. בדרך כלל אני עובדת תוך כדי שיתוף של שני בני הזוג בתהליך ופעמים רבות גם עם הילדים, אבל הפעם זה לא התאפשר.

בפגישה האחרונה הוא החליט להצטרף לביקור סטודיו שערכנו אצל אמנית. הוא התאהב בציור קטן של דמות שריגשה אותו, קנה ותלה בעצמו מעל השידה העתיקה שהבאנו שבועיים קודם. כל כך שמחתי וידעתי שזה הרגע שבו גם הוא התחבר לבית.